צבי זוהר

"ויברא ארטסקרול את חלב בצלמו":

מיצובה של חלב כקהילת קודש חרדית בחיבור Aleppo, City of Scholars

מבוא:

במרץ 2005 ראה אור בארצות הברית ספר מהודר בשפה האנגלית, במתכונת מעין-אלבומית, שכותרתו Aleppo, City of Scholars. הספר נערך על ידי הרב דוד סתהון, בסיוע של יצחק קירזנר. הספר מוצג כגרסא אנגלית מורחבת ומשופרת של היצירה החלוצית "לקדושים אשר באר"ץ" שאותה חיבר חכם דוד ציון לניאדו.

העיון בספר מלמד, שאין כאן תרגום והרחבה בלבד, אלא ביטוי לתפיסת עולם על אודות מהותה ומאפייניה של יהדות חלב. על פי תפיסה זאת, יהדות חלב בעבר התאפיינה כקהילה חרדית, במובן העכשווי של מונח זה. המסר העולה מן הספר הוא, שנאמנות אותנטית למסורתה עתיקת היומין של חלב משמעותה, אימוץ תפיסת עולם חרדית. לא במקרה, איפה, ראה הספר אור במסגרת ArtScroll Press  -- בית ההוצאה לאור החרדי המוביל בארצות הברית, ואולי בעולם כולו.

המאמר פותח ברקע על אודות שתי המהדורות הקודמות של לקדושים אשר באר"ץ, ולאחר מכן מציג ומנתח דוגמאות אופיניות מתוך הספר החדש, תוך עמידה על תפיסת העולם התרבותית-דתית המשתקפת בספר זה.^[1]

רקע:

שלושה חיבורים שכותרתם "לקדושים אשר באר"ץ" ראו אור עד עתה. הרב דוד בן-ציון לניאדו הוציא לאור את ספרו החלוצי "לקדושים אשר באר"ץ" בשנת תשי"ב/1952. בשנת 1980 ראה אור חיבור בשם זהה, שהציג עצמו כמהדורה שנייה של "לקדושים אשר באר"ץ"; ספר זה נערך על ידי הרב אליהו עטייה. עשרים וחמש שנה לאחר מכן, יצא לאור בארצות הברית ספר שכותרתו Aleppo City of Scholars ועל כריכתו גם המלים  "לקדושים אשר באר"ץ" (בעברית!). פרסום אחרון זה, הוא אשר יעמוד במוקד המאמר הנוכחי. אולם, על מנת לאפשר לקורא להבין את הרקע ואת ההקשר, נאמר משהו על אודות שני הספרים הקודמים שנזכרו.

        דוד בן ציון לניאדו נולד בעיר חלב בשלהי שנת 1899^[2] שם רכש את תורתו. בשנת 1919 עלה לירושלים והצטרף למה שניתן לכנות 'הישוב הישן הספרדי', היינו, מי שהמשיכו לחיות על פי עולם הערכים הדתי-מסורתי של הספרדים המקומיים מימים ימימה.^[3] הוא המשיך להוות חלק מעולם זה, עד לפטירתו בשנת 1969. לניאדו היה מודע לשקיעתה של קהילת חלב, ובמיוחד חשש שיאבד זכרם של תלמידי החכמים הרבים שפעלו ויצרו בעיר במאות השנים האחרונות. על מנת ליצור יד ושם ספרותי לחכמים אלו, נסע מדי פעם בשנות העשרים והשלושים לעיר הולדתו, והעתיק את נוסח הכתובות שעל גבי המצבות בחלקת הקבורה של חכמי העיר. עם הזמן הסתעפו והתרחבו יעדי מפעלו, על מנת לכלות קבוצות נוספות של חכמים שהלכו לעולמם: חכמים ממוצא חלבי שחיו בירושלים, חכמי דמשק, חכמים סורים בארצות שמעבר לים, חכמים ספרדיים ירושלמים (לא-חלבים), נרצחי פרעות תרפ"ט, חכמי אזמיר, חכמי בגדאד, ועוד. מקצת מרשימות אלו היו מוכנות לדפוס כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, והוצגו בפני משה דוד גאון.^[4] באביב תש"ח סיים המחבר את העבודה על חלקי הספר,^[5] שראה אור לבסוף ארבע שנים מאוחר יותר. בספר 416 עמודים קטנים^[6] בספרור לא רציף^[7]; איכות הנייר ירודה. הערכים מסודרים לפי סדר א"ב השם הפרטי.^[8] המידע הנמסר ביחס לרוב הגדול של החכמים הוא תמציתי ביותר. מבנה הספר והמידע המובא בו מעידים, שהמחבר ביקש באמצעות חיבורו לאפשר לבני הדורות העתידיים לזכור את הנפטרים, ולציין את יום הפטירה שלהם על ידי הקראת משניות ואמירת תפילות מתאימות; על ידי זכירה זאת, ייטב למוקירי זכרם בעולם הזה. וכפי שהוא כותב בשער הספר:

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו להוציא מחשבתי הטובה הזאת לפועל, בפרסום והזכרת שמותם הטוב של הצדיקים והחסידים, לקדושים אשר בארץ המה, ומזה מתגלגל זכותם, על ידי שיהיה להם נחת רוח בגן עדן, ומעוררים רחמים גמורים על ישראל.^[9]

הכרך שראה אור בשנת 1980 שונה במדה ניכרת מזה של 1952. הוא נושא את הכותרת: לקדושים אשר באר"ץ – לתולדות חכמי ורבני אר"ץ (חלב), מהדורה שנייה. הספר נערך על ידי הרב אליהו (בן מרדכי) עטייה, לבקשת אפריים לאניאדו (בן המחבר המקורי), והוא שונה מקודמו במתכונתו החיצונית והמבנית: עמודיו גדולים^[10], הנייר איכותי, והוא כולל גם דיוקן מצולם של רבים מן החכמים. יש בו רק שני ספרורי עמודים: חלק מבואות, וחלק הביוגרפיות. חלק הביוגרפיות מסודר לפי שמות המשפחה של החכמים. הושמטו כל החכמים שאינם ממוצא סורי.^[11] מופיעים בו 527 ערכים; מתוכם לא-מעטים שלא הופיעו במהדורה הקודמת. אופי הערכים שונה: הערכים מנוסחים כנרטיב ביוגרפי, המתחילים עם שנת לידתו ומקום לידתו של החכם, עוברים לתיאור פעילותו ומשרותיו, ומוסיפים סיפורים ואנקדוטות אודות הדמות, במידה והיו ידועים לעורך. חכם שחיבר ספרים, הרי שמות ספריו וכן נושאם מפורטים בערכו. לעתים ישנן מובאות משער הספרים, או שבחים שנאמרו אודות חכם זה על ידי חכמים אחרים. נראה, שהדוגמא שעמדה לנגד עיני העורך היתה, "חכמי המזרח בארץ ישראל" של מ.ד. גאון.^[12] אפרים לאניאדו (בן המחבר המקורי) מסביר כי להדפסת הספר "מטרה קדושה ונעלה": הקורא את

מעשיהם הטובים [ו]מדותיהם הנעלות של צדיקים וחסידי עליון ... מתעוררת בו רוח קדושה וטהרה, ומושפע לטובה מהם.^[13]

כלומר: תכלית הספר היא דתית-מוסרית: לעורר את הקורא לדתיות איכותית יותר; הרצון להיטיב עם נשמות הנפטרים, ובזכות הטבה זאת עם החיים בהווה, נדחק למקום משני.^[14]

        מעבר לערכים של שמות החכמים, שמגשימים את המטרה הראשית של כל אחת ממהדורות אלו, נכללו בשתי המהדורות הראשונות גם קבצי-משנה, ובכללם:

1. נאום שנשא הרב דוד לאנייאדו, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, אודות פלאי הצלחת צה"ל במלחמה ותשועת ה' שבהקמת המדינה (מחד גיסא), ו(מאידך גיסא) אודות הצער שבנפילת העיר העתיקה והאתרים היהודיים שבה, וכן, פגיעת הערבים ביהודי ארצות-ערב בכלל, ובעיר חלב בפרט;^[15]
2. פיוט שחיבר הרב משה סתהון לכבוד בית הכנסת העתיק שבחלב;^[16] 
3. פיוט אודות תולדות חלב, מאת הרב דוד לאנידאדו.
4. ציטוטים מכתבי חכמי ישראל משך הדורות אודות חלב וחכמיה, שאותם ליקט הרב לאנידאדו.^[17]
5. מובאות מחיבור קצר של הרב אברהם דיין אודות קורות חלב, חלקו בעל אופי פנטסטי-אגדי וחלקו בעל אופי היסטורי;^[18] 
6. רשימת ספרים שחברו חכמי חלב;^[19] 
7. מסמכים רבניים פרי עטם של חכמי חלב;^[20]
8. סיפורי שבחים אודות מקצת מחכמי חלב.

ששת קבצי המשנה הראשונים ברשימה, דומים למדי בשתי המהדורות. אולם, מתוך עשרה מסמכים שנכללו במהדורה המקורית (סעיף 7, לעיל), השמיט הרב עטייה שנים. האחד: מסמך משנת תרל"ו (1876) ובו חרם של חכמי חלב על עושי-גבינה יהודיים, אשר בהיותם בשטחי המרעה בין עדרי הערבים מכינים גבינה לא רק בחול אלא גם בשבתות. והשני: מסמך בו מקבלים עליהם יהודי צפת את הרב אלפנדרי לרב ראשי. מסתבר, שהמסמך הראשון נתפס על ידי עטייה כפוגם בדמות יהדות חלב – אם בגלל העבריינות המתוארת בה, אם בגלל השימוש בחרם. המסמך השני נתפס כלא-רלוונטי, כי אין בו דבר עם חלב וחכמיה; מסתבר שהוא נכלל אצל דוד לניאדו בגלל זיקתו האישית המיוחדת לרב אלפנדרי.^[21] מעבר לכך, הצד השווה לכל המסמכים שנכללו בשתי המהדורות הוא, שהם חוברו על ידי חכמים חלבים, שחיו בעיר חלב עצמה.

המדור "סיפורי שבחים" נוסף במהדורת 1980. נראה, שהעורך ביקש להפריד בין מידע מן הסוג המקובל כעובדתי בחברה הישראלית בת זמנו, לבין סיפורים אשר הממד הפלאי והעל-טבעי תופס בהם מקום מובהק. מקצת מסיפורי שבחים אלו נכללו במהדורה המקורית של הספר, בערכים של אותם חכמים שעליהם סופרו.^[22] אולם, הרב עטיה ליקט סיפורי שבחים נוספים על אלו שבמהדורה המקורית והכלילם במהדורת 1980, ^[23] וגם הסתייע במידע בע"פ ששמע מרבנים שונים.

לסיכום, מהדורת הרב עטיה (1980) מאורגנת יותר ממהדורת 1952, וכתובה בשפה עברית מודרנית. בנוסף, תוכנה והתנסחותה משקפים מודעות לחשיבה רציונלית-ביקורתית, תוך הפרדה בין נתונים ועובדות היסטוריות לבין סיפורים בעלי תוכן פלאי שרק מאמינים בעלי נטיות-נפש מתאימות יקבלו אותם כפשטם.

מהדורת 2005: Aleppo City of Scholars

במרץ 2005 ראה אור בארצות הברית ספר מהודר בשפה האנגלית, במתכונת מעין-אלבומית, שכותרתו Aleppo, City of Scholars. הספר נערך על ידי הרב דוד סתהון, בסיוע של יצחק קירזנר, והוא מציג את עצמו כגרסא אנגלית מורחבת ומשופרת של  לקדושים אשר באר"ץ מאת דוד ציון לניאדו. כך הוא הוצג בפני הרב יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב' בירושלים, אשר כותב:

באתי לברך על היוזמה של תרגום הספר החשוב "לקדושים אשר באר"ץ" לאנגלית. הרה"צ [הרב הצדיק] רבי דוד לניאדו עמל רבות לרכז בצורה חדשנית ומתומצתת את תולדות חכמי ורבני ארם צובא .... ענין גדול יש בתרגום הספר לאנגלית, להביא לידיעת הדור הצעיר שלבני עדתינו הקדושה את ההיסטוריה ארוכת השנים של גדולי חכמי התורה של העדה...^[24]

ואולם, מהדורת 2005 (להלן: אליפו) איננה תרגום של מהדורת 1952, ואין היא מתבססת עליה.^[25]  מהדורת 1980 אמנם משמשת נקודת המוצא עבור החיבור האנגלי, אבל, עורכי אליפו אינם חשים מחוייבות לכתוב במהדורת 1980, כאשר אין הוא עולה בקנה אחד עם השקפתם וערכיהם. בנוסף, כולל אליפו חומר רב שאינו מצוי באף אחת מהן החיבורים הקודמים.

הספר מציג עצמו כמעין פרויקט קהילתי: אישים רבים מן הקהילה הסורית בברוקלין התגייסו לסייע להכנת הספר ולתמוך בהוצאתו לאור.^[26] הספר כולו מומן על ידי משפחת עג'מי מברוקלין, ובנוסף, כל פרק ופרק מומן על ידי "פטרון" אחר.^[27] 

על פי המתואר בהקדמות לכרך, תהליך הכנת אליפו היה מורכב. ראשית, התברר כי קיים ענין רב בקרב חברי הקהילה להתוודע לדמויות רבניות 'חלביות', וזאת לאור ההיענות הרבה לסדרת קלטות שהופצה בנושא על ידי מר ריקו טוסון ולסדרת כתבות של גב' ויקטוריה דוויך ומר ג'ק כהן בכתב-העת היהודי Community Magazine. בעקבות זאת, התנהלו שיחות בין הרב דוד סיתהון ובין חותנו הרב נתן שרמן, מראשי ההוצאה לאור החרדי ארטסקרול (ArtScroll). הרב שרמן עודד את חתנו לקבל על עצמו את המפעל, והצמיד לו עורך מנוסה, יצחק קירזנר (Isaac Kirzner). קירזנר היה אחראי על 'תרגום ועריכה' של מרב החומר הכלול בספר, וכן על ניהול ארגוני.^[28] שני רבנים, הרב אברהם עדס והרב אפרים לוי, היו אחראים לאימות העובדות המופיעות בספר. הצוות התייעץ עם מומחים בתחומי-משנה שונים, כגון פיוטים וחזנות, שִעתוק מסמכים מכתב 'חצי-קולמוס' לאותיות עבריות מוכרות יותר, הווי החיים בחלב בתקופת השלטון הצרפתי והסורי, ועוד. בני הקהילה נתבקשו לתרום תצלומים שברשותם, ולמסור עדות על אישים הראויים להיכלל בספר, ורבים עשו כן. כן הסתייע הרב סתהון בחומר שנמצא בבית התפוצות, בספריה הלאומית בירושלים, בארגון 'מורשת ארם צובא', ובארכיון של המרכז הקהילתי הספרדי [=הסורי] שבברוקלין.^[29] בנוסף, הוקדשה תשומת לב מרובה לעריכה הגראפית-חזותית. התקבלה תוצאה מרשימה, בדמות ספר גדול, במתכונת אלבומית, של קרוב ל 450 עמודים גדולים^[30] גדושים תמונות, תיבות-טקסט, כותרות-משנה צבעוניות, ועוד. לדברי העורכים הכלליים של הוצאת ארטסקרול, לא רק שהקנקן נאה, אלא תוכנו משובח: "עבדנו עם מחברים רבים, אולם איש מהם לא גילה מסירות-נפש רבה כל-כך ליצירת חיבור בעל דיוק כה מופתי ואיכות גבוהה".^[31]

אין ספק, שבספר שלפנינו מצוי מידע, שטרם ראה את אור הדפוס, ובפרט, מידע המסתמך על עדויות וסיפורים של בני העדה הסורית החיים בברוקלין או בישראל.^[32] כמו כן, הוסיף העורך פרטים לביוגרפיות של חכמים ושל אישי ציבור, אשר נמצאו ראויים לכך בעיניו.^[33] 

אולם למרבית הצער, החיבור המרשים הזה מתאפיין בכמה תכונות, המחייבות זהירות מרבית מצד הקורא, ופוגמות באופן ממשי באמינות המידע הנמסר בספר עד כדי כך שכל המסתמך על האמור בו בלא שבע בדיקות וחקירות, מסתכן במסירת 'עובדות' שגויות, מוטות ו/או מסולפות. בהמשך הדברים אפרט את דברי אלו.

אי-ציון מקורות המידע

הספר נעדר הערות שוליים, ואין ציון מקורות המידע שעליו הסתמכו בכתיבת הערך של כל חכם, או בכתיבת פרקי הרקע והמבוא. לפיכך, על אף דברי השבח המופיעים במבוא למחקר העמיק שביסוד החיבור, אין שום דרך לדעת על מה מסתמכת קביעה זאת או אחרת. ממילא, לא ניתן לדעת מה המקורות של מידע שגוי, כאשר מובא מידע מעין זה.^[34] 

ביבליוגרפיה מצונזרת

בעמודים 424-426 מופיעה רשימה ביבליוגרפית. המעיין ברשימה יבחין, שאין בו פריט כלשהו שאינו מבית יוצר תורני המקובל על חוגים חרדיים. מחקרים אקדמיים על אודות יהודי סוריה, חכמי חלב ודמשק, קהילות יוצאי חלב בתפוצות ובישראל – אינם נזכרים.^[35] גם ספרי זכרונות ומסע של אישים שביקרו בחלב משך המאה העשרים, ודיווחים על אודות יהדות חלב שראו אור בכתבי עת ועיתונים -- אינם מופיעים כלל ברשימה, אלא אם כן המחברים הם חרדים. הצנזורה חלה גם על מקורות הנזכרים בספר. כך, בעמוד 23 של אליפו מופיעה תמונה הנושאת את הכותרת "רבני חלב", ובעמוד 427 נמסר המקור לתצלום זה: Joseph Segal. מיהו יוסף סגל זה – אין כל פירוט ב'אליפו'.^[36] אבל, כל מי שמתמצא במקצת במקורות הנוגעים ליהודי סוריה במאה העשרים יודע, כי אין זה אלא המיסיונר (היהודי המומר) יוסף סג"ל, שלאחר שנים רבות בהן שימש כשליח בדמשק של האגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים, ערך מסע לצפון סוריה. בהגיעו לעיר חלב, פנה למרכז החיים היהודיים, בית הכנסת העתיק על שם יואב בן צרויה, ושם בחצר בית הכנסת הקים דוכנים והפיץ ספרות מסיונרית. שם גם התרועע עם חכמי חלב, צילם אותם לבקשת הרב הראשי – ואף הותר לו לצלם את עמוד "עשרת הדיברות" מתוך כתר ארם צובא.^[37]   סתהון אינו רוצה להודות שעיין בספר של יהודי מומר מיסיונר, לא כל שכן שלקח מספר 'פסול' שכזה חומר לספר של ארטסקרול. בנוסף, ההתייחסות הרגועה והידידותית של חכמי חלב כלפי אותו מיסיונר שונה מאד מן הדימוי החרדי שסתהון טורח משך הספר לשייך לחכמי חלב (ראו על כך עוד, להלן). מאידך גיסא, אלו הם הצילומים היחידים של חכמי חלב מלפני מלחמת העולם הראשונה, וסתהון אינו  רוצה לוותר עליהם. כיוצא בכך, אין הביבליוגרפיה כוללת את 'אנציקלופדיה יודאיקה' – הגם שניכר שסתהון הסתייע במקור זה.^[38]  ומסתבר, שבדיקה שיטתית תעלה דוגמאות נוספות להעלמות מעין אלה.

        לעומת זאת, נכללו בביבליוגרפיה כמה פריטים, שזיקתם ליהודי חלב הינה שולית לגמרי: ביוגרפיה הגיוגרפית של הרב יוסף חיים זוננפלד (ממנהיגי העדה החרדית בירושלים בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים) וביוגרפיה דומה של הרב אברהם קלמנוביץ, ראש ישיבת מיר בניו-יורק. התפקיד של חיבורים אלו, בהקשר של 'אליפו', הוא להצביע על הקשרים האיתנים בין חכמי חלב לבין דמויות קדושות וכשרות אלו, על ההערכה ההדדית ביניהם, ועל הדאגה של מנהיגים אשכנזים חרדיים אלו לטובתם של יהודי חלב וחכמיה.^[39] 

צנזור ו'תיקון' מקורות 'לא כשרים' שנזכרו במהדורות קודמות

לא זאת בלבד, שהרב סתהון מתעלם מספרות מחקרית ומעלים את הזדקקותו למקורות לא-תורניים, אלא, הוא גם מצנזר מקורות 'לא כשרים' שנזכרו במהדורות קודמות של 'לקדושים אשר באר"ץ'. לדוגמא: בשתי המהדורות הללו, מובא בשלמותו החיבור הקצר 'זכרון דברי אר"ץ', פרי עטו של הרב אברהם דיין, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1850.^[40] הרב דיין כלל בחיבור זה מידע שהגיע אליו, על אודות העיר חלב ואודות היהודים בה, מימי קדם ועד לזמנו.^[41] בין השאר מספר הרב דיין, כי תלמיד חכם  זקן אחד דיווח לו על מסורת שלפיה, בכל אחד משערי העיר העתיקה של חלב היה שמור חפץ קדום מופלא. כך, באחד השערים נמצא שן של דג קדמון שאורכה שתי אמות, בשער אחר 'צפורן של אחד מן הנפילים והוא [בגודל] כמו כר וכסת', ובשער שלישי היה קנקן ובו חול מנהר הסמבטיון. הרב דיין ידע שישנם אנשים המזלזלים באמיתות מידע מעין זה, ולפיכך כתב:

ויען שראיתי לקצת חכמים בעיניהם כי אומרים שעולם כמנהגו נוהג, ואין מאמינים בשום דבר כי אם בראיית העין, או אם הם כתובים בספרי המירס,^[42] לכן אעתיק להם פה מה שכתב בספר מאור עיניים מהאדומים בדף פ"ח, משם ראש חכמי הנוצרים^[43] ספר ט"ו פ"ט, לענין גודל גוף הענקים. שראה שן בן אדם אשר אילו נחתך לערך שינינו, היה מתחלק למאה שן.

כלומר, על מנת להשבית את ביקורתם של ספקנים אלו, מגלה הרב דיין כי הוא קרא בחיבור של עזריה מן האדומים 'מאור עיניים', וכי שם ציטט המחבר מידע הכתוב בספר של מלומד נוצרי בכיר ביותר. מלומד נוצרי זה מסר כי ראה שן ענקית של אדם, וממצא זה מהווה אימות לעובדת קיומם בעבר של ענקים.  ומשמע, שאין סיבה להטיל דופי בדיווח על אודות הציפורן של הנפיל שנמצא באחד משערי העיר חלב.  

נעיין עתה בקטע המצוטט לעיל, כפי שהוא מובא ב'אליפו':

I have seen some people, convinced of their own intelligence, who think that nothing exists beyond nature and don't believe what they haven't seen with their own eyes or in secular sources. Therefore, for these skeptics I cite a book which quotes secular sources concerning the existence of ancient giants. He writes of scientific finds of the teeth of giants that are one hundred times the size of average human teeth.^[44]

מה נשתנה 'תרגום' זה מן המקור: ספר 'מאור עיניים' נהפך ל'ספר אחד', והחיבור של ראש חכמי הנוצרים נהפך ל'מקורות חילוניים'. יתר על כן, בעוד שאותו חכם נוצרי דיווח על שן ענקית [אחת!] שהוא עצמו ראה בעיניו, הרי שבשכתוב של 'אליפו' הופך הדיווח ל'ממצאים מדעיים' אודות 'שיניים של ענקים' [=שיניים רבות של ענקים רבים].

על מנת להסביר תמורה מדהימה זאת יש לציין, שספר מאור עיניים עורר פולמוס עצום עם הופעתו, מכיוון שהמחבר היה בעל חשיבה ביקורתית עצמאית והעז להעלות שאלות נוקבות באשר למסורות שונות המצויות בספרות הרבנית. רבני ונציה אסרו בחרם את החזקת הספר ואת העיון בו, וכן עשו רבנים בערים אחרות שבאיטליה, כמו גם חכמי צפת. המהר"ל מפראג תקף את עזריה מן האדומים ואת 'מאור עיניים', בספרו 'באר הגולה'.^[45] העובדה, שהרב אברהם דיין, נצר למשפחה הנכבדה ביותר בחלב ומחבר כמה ספרים תורניים 'כשרים', עיין בחיבור 'מאור עיניים', התייחס אליו כמקור אמין וייחס תוקף למידע שנמסר בו בשם חכם נוצרי בכיר – אינה תואמת כלל לתמונת מאפייני קהילת חלב וחכמיה, שאותה מבקש סתהון לטפח אצל קוראיו. מתוך בטחון (לא בלתי מבוסס) שאיש מקרב הקהילה החלבית דוברת האנגלית אינו עלול לחשוף את השינוי, הרשה לעצמו סתהון 'לטהר' את הטקסט המקורי של אברהם דיין – טקסט שלא דוד ציון לניאדו ולא מרדכי עטיה העלו על דעתם לשנות. כמו כן, בהכירו שקוראי האנגלית בני ראשית המאה ה-21 מייחסים אמינות לממצאים מדעיים, החליט סתהון לציין שבטקסט העלום מובאים 'ממצאים מדעיים אודות שיניים של ענקים' – הגם שכל מה שמופיע שם הוא עדות של אדם אחד שראה שן אחת.

        אלא, שצנזורה חרדית זאת, הובילה את עורכי 'אליפו' למקום, שהם בודאי היו מופתעים לגלות שהגיעו אליו. שכן, מי הוא אותו חכם נוצרי, שאת דבריו הם הפכו ל"ממצאים מדעיים"? המעיין בטקסט של 'מאור עיניים' ייווכח, שהוא מפנה לחיבור 'עיר האלהים' של אוגוסטינוס!^[46] מלומד נוצרי בכיר זה ביקש לאשש את האמונה בדיווחי המקרא אודות מידות הגוף ואורך שנות החיים המיוחסות בספר בראשית לבני האדם הקדמונים. בהקשר זה מעיד אוגוסטינוס, שהוא עצמו ראה על חוף הים ליד Utica  (עיר בצפון תוניסיה של ימינו) שן טוחנת של אדם, ככל הנראה אחד הענקים, שהיה גדול פי 100 משן 'שלנו'. השורה התחתונה היא, אפוא, שבני העדה החלבית בברוקלין של שנת 2005 (ומאותה שנה ואילך), זכו הודות למאמצי הצנזורה של סתהון לטקסט שבו דברי אוגוסטינוס הקדוש בספרו 'עיר האלהים' הועלו לדרגת "ממצאים מדעיים" עם 'הכשר' חרדי של הוצאת ארטסקרול! האם על כך לא ייאמר: זו 'תורה' – וזו שכרה!

הסתמכות 'עיוורת' על מקורות מיושנים/מוגבלים

כאשר לא איתר מאפיינים פסולים במקורות שעמדו לפניו, אימץ מחברנו את האמור בהם, ללא הבחנה. כל מקור 'מחקרי' פסול; אך כל מקור הנדפס בכתב רש"י ו/או הנתפס כמקור תורני – כאילו ניתן למשה מסיני. לעתים, התוצאות השגויות הן שוליות למדי; כך, בתאור תלמיד הרמב"ם יוסף בן יהודה (נמען הספר 'מורה נבוכים') מתבסס אליפו על לניאדו ועטיה –תוך התעלמות מן המחקר המדעי. לכן, הוא מזהה תלמיד זה כיוסף בן יהודה ן' עקנין, ולא כיוסף בן יהודה ן' שמעון; גם הרבה מן המידע הביוגרפי הנמסר אודות אותו תלמיד שגוי הוא, בגלל התעלמות זאת.

אולם פרט זה כאין וכאפס הוא, לעומת החרות הבלתי מסוייגת וחסרת הזהירות הביקורתית, שבה מציג סתהון את המופיע בטקסטים ישנים כאמת היסטורית עובדתית. זאת, גם כאשר מדובר בטקסטים שכלל וכלל אינם קאנוניים, ואשר קודמיו נמנעו מלייחס להם אמינות חד משמעית. כך, למשל, הוא מייחס לחיבור של אברהם דיין תוקף החלטי הרבה יותר, מאשר הרב אברהם דיין עצמו. הרב דיין דיווח אודות הסיבה למסע המלחמה של יואב בן צרויה לארם צובא:

וראיתי בס' כ"י שכתב, כי היו בה [=בחלב] באותו עת עמלקים, ומשו"ה [ומשום הכי = משום כך]  נלחם בהם^[47]

היינו: הרב דיין אינו טוען, שכך אמנם היה, אלא, שכתב-יד אנונימי מסר מידע זה, ומי שירצה, יוכל להיעזר בכך כדי לפתור לעצמו את התעלומה, מה הניע את דוד המלך להילחם על עיר כה רחוקה מגבולות הארץ. אותו עניין מופיע כך, במהדורה האנגלית:

The city of Aram Soba was at that time occupied by Amalek, the ancient enemy of the Jewish people. And so it was that King David conquered Aram Soba, with Yoab ben Seruyah leading the army.^[48]

אין כאן אזכור כלשהו של כתב-יד אנונימי, אלא הצגת שליטה עמלקית בארם-צובה כעובדה היסטורית קונקרטית, וכסיבה הישירה להחלטת דוד לכבוש את העיר. אין צריך לומר, שלשליטה זאת אין כל ביסוס היסטורי, תנ"כי או אף מדרשי.

כך גם, באשר למידע שנמסר ב'אליפו' באשר לראשיתה של העיר.

כרקע נציין, שעל פי המחקר ההיסטורי המקובל מזה עשרות שנים, אין כל קשר בין העיר חלב שבצפון סוריה לבין המקום 'ארם צובא' הנזכר בתנ"ך. העיר חלב התקיימה מאז האלף השלישי לפני הספירה (לפחות), ועיר זאת מעולם לא נשלטה על ידי ארם צובא. ארם צובא הנזכרת במקרא היא אזור נרחב בדרום לבנון וסוריה התיכונה של ימינו שבו ישבו שבטים ארמיים וכוננו בו ממלכה. לא מוכר מקור כלשהו (יהודי או נכרי) מלפני המאה ה-11 המזהה את העיר חלב עם ארם צובא; אכן, בכתבים מן הגניזה בני המאה הי"א ואילך, מזדהים יהודי חלב כמי שגרים בארם צובא.^[49] יחד עם זאת, בדיקה במאגר השו"ת של אוניברסטית בר-אילן מלמדת, שבתקופת הראשונים חכמים חשובים לא זיהו את חלב עם ארם צובא. ^[50]

במהדורה המקורית של 'לקדושים אשר באר"ץ', הציע הרב לניאדו את המידע שברשותו אודות ראשית העיר בתור "מה שיכולנו להשיג ולדעת יסודותיה בהררי קודש מיום נוסדה",^[51] ציין בבירור את מקורותיו וציטט אותם כלשונם. בניגוד לכך, ב"אליפו" מוצג אותו ה'מידע' כעובדות היסטוריות אמינות, תוך גריעה מן המקורות הנזכרים במהדורות הקודמות והוספה עליהם. לניאדו כותב:

כתב בעל סדר הדורות מספר אלפיים ושמונים ושלוש – וזה לשונו הנצרך לענייננו:

ותרח אבי אברהם לקח אשה אחרת לעת זקנתו, ושמה פלילה. ותלד בן שמו צובה. וצובה בן תרח, בהיותו בן שלושים, ויולד את ארם ואת אכלין ואת מריך. ארם בן צובה היה לו שלשה נשים, ויולד י"ב בנים ושלושה בנות. ויתן ה' לארם עושר ונכסים ומקנה רב, ויפרוץ מאד. וילך ארם ואחיו, וימצאו בקעה מהלאה לארץ קדם. ויבנו שם עיר ויקרא שמה ארם. היא ארם צובה וכו'. עכ"ל ז"ל.

ספר 'סדר הדורות' חובר על ידי הרב יחיאל היילפרין (1660-1746) וראה אור לראשונה בשנת תקכ"ט/1769; מטרתו לתאר את תולדות האנושות על פי שנות הבריאה, והוא עושה זאת תוך התבססות על מגוון מקורות, מהם קאנוניים ומהם אחרים. המעיין ב'סדר הדורות' יווכח, שהמידע על אודות אשתו הנוספת של תרח נכתב מעט לפני ציון שנת 2083 לבריאה – השנה שבה נפטר תרח, לפי היילפרין. על פי סדר הדורות, תרח נשא את פלילה 25 שנה לפני למותו, וממנה נולד לו צובא. בעל סדר הדורות חישב, שכאשר נפטר תרח, היה יצחק (בן אברהם) בן 35, היינו, הנישואין עם פלילה ארעו כשהיה יצחק בן עשר, לערך. מכל מקום, את המידע אודות צובא בן תרח, צאצאיו ומעשיהם שואב לניאדו מסדר הדורות, והוא מוסר אותו בשם מקור זה, תוך קישור הנישואין עם פלילה לתאריך הקרוב ביותר הנזכר בסדר הדורות. וכיצד נמסר כל האמור ב'אליפו'? כך נכתב שם:

The earliest reference to the name Aram Soba dates from the time of our Patriarch Abraham. Rabbinical sources tell us, that in his old age Terah,the father of Abraham, took another wife by the name of Pelilah. According to Seder HaDorot, this occurred in the year 2083 after creation, which is 1677 years before the Common Era (B.C.E.) Furthermore, we are told that Pelilah bore a son, named Soba. When Soba was 30, three sons were born to him, whom he named Aram, Achlin and Marich. The family expanded quickly. Aram ben Soba had three wives, who gave birth to 12 sons and three daughters. Hashem blessed Aram and his brothers with great wealth. In their ongoing search for pasture for their expanding flocks, they came upon a distant valley, which they found suitable for their needs. The settlement that they established there was given the name Aram, which became the forerunner to the present city of Aram Soba (Aleppo).^[52] 

ניכר כי סתהון (עורך אליפו) לא עיין במקור של סדר הדורות, שהרי הוא מתייחס לשנת 2083 כשנה בה נשא תרח את פלילה, מה שלא כתוב בסדר הדורות; לענין זה, סתהון הסתמך על לניאדו. אכן מניסוח דבריו ניתן להבין, שמלבד קביעת התאריך אין בעל סדר הדורות מחדש דבר, אלא הדברים ידועים לסתהון מ'מקורות רבניים'. דא עקא, שהמעיין במקורות רבניים מתקופת חז"ל, או גם בספרות ההלכתית והפרשנית של ימי הביניים, לא ימצא דבר על אודות פלילה אשת תרח וצאצאיה. אלו נזכרים לראשונה (עד כמה שהצלחתי למצוא) בחיבור 'ספר הישר' שראה אור לראשונה בשנת שפ"ה/1625 וככל הנראה חובר סמוך לאותו זמן על ידי יוסף בן שמואל הקטן מהעיר פאס.^[53] מכיון שהמוציא לאור (שהוא ככל הנראה גם מחבר הספר) מציג את 'ספר הישר' כחיבור קדום, והספר נכתב בצורה מושכת ומעניינת תוך שילוב אלמנטים מדרשיים עם יסודות מספרות האבירים, הוא הפך פופולרי מאד בקרב ציבור הקוראים, זכה למהדורות רבות – ואף נחשב לספר 'כשר' ו'רבני' בקרב הציבור החרדי.^[54] בשנת 2001 פורסמה מהדורה אנגלית של הספר בהוצאה לאור חרדית הממוקמת באחד ממעוזי עולם הישיבות החרדי בצפון אמריקה.^[55] 

מסתבר אפוא, כי הסיפור שבספר הישר הוא הבסיס לדברי אליפו על אודות 'מקורות רבניים' שמתוכם נודעים פרטים על אודות בני תרח הנוספים. סתהון הרחיב על דברי ספר הישר, והוסיף פכים סיפוריים משלו: 'המשפחה התרחבה במהירות ... תוך כדי חיפושיהם התמידיים אחר מרעה לעדריהם המתרחבים, הם מצאו בקעה רחוקה, אותה מצאו תואמת לצרכיהם...'. ובסיום דבריו, מוסיף סתהון כי אותו מקום-יישוב 'ארם' הוא המקור של העיר הקיימת בהווה –ארם צובא (חלב). סיומת זאת חורגת כמובן מן האמור באותו סיפור פסבדו-מדרשי, שהרי ספר הישר לא קבע כי העיר שנוסדה על ידי נכד תרח קיימת בהווה, ואף לא זיהה עיר זאת עם 'חלב'.

הצגת מסורות שמקורם ימי-ביניימי או מאוחר יותר כדיווחים היסטוריים-עובדתיים אודות התרחשויות שארעו בחלב ובסביבתה בתקופת התנ"ך, תוך התעלמות ממקורות ידע 'פסולים', אינה מצטמצמת למקרה הנזכר, אלא היא אפיינית לגישה הכללית של 'אליפו'. כך הדבר ביחס לשהייתו של עזרא הסופר בכפר תדף שבקרבת חלב,^[56] ביחס למקור השם חלב (אברהם אבינו חילק שם חלב לעניים),^[57] ביחס לבניית בית הכנסת הגדול בחלב על ידי יואב בן צרויה,^[58] ועוד.

'תיקון' והשמטת מידע ביוגרפי אודות אישים הנזכרים בספר

נאמן לשיטתו ולתפיסת עולמו, משתדל 'אליפו' לטהר את דמויות הרבנים הנזכרים בספר, על מנת להסיר מהם כל שמץ העלול לפגום בקדושת דמותם. מגמה זאת של סתהון באה לידי ביטוי בולט, ביחס לשני תחומים: השכלה כללית, וציונות מדינית.

השכלה כללית:

על פי תפיסת העולם הספרדית הקלאסית, היהודי האידיאלי הוא בעל השכלה מקיפה הן בספרות התורנית והן בתרבות הכללית הגבוהה. לעומת זאת, על פי השקפת עולם הרווחת בעולם החרדי בהווה, השכלה כללית (ובפרט: בתחומים 'הומניסטיים') מזיקה ופוגמת באמונה דתית אותנטית. ממילא, אין זה לשבחו אלא לגנותו של תלמיד חכם או רב, שייאמר עליו כי היה בעל ידע או אפילו התעניינות בתחומי דעת פסולים מעין אלו. ואכן, 'אליפו' משתדל למנוע מקוראיו כל מידע, העלול לגרום לייחוס השכלה כללית לאחד מן החכמים הנזכרים בספר. הנה כמה דוגמאות:

• לניאדו ועטיה דאגו להדגיש את ההשכלה הכללית של יוסף בן יהודה, ואת ההערכה המדעית אליו מצד בני זמנו הנכרים: "בספרי הערבים והקובטים ואבו אל-פרדיין הרבו לספר בשבחו".^[59] אולם אליפו מוחק משפט זה.^[60]
• הרב מנשה סתהון (נפטר 1876) היה מבכירי חכמי ארם צובא, ושרת זמן מה כרב הראשי של צפת ושל חלב עצמה. הוא כמדומני היחיד מבין חכמי התורה שעליו מעיד 'אליפו' כי רכש השכלה כללית – באסטרונומיה, במתימטיקה ובהנדסה.^[61] אולם 'אליפו' אינו חושף בפני קוראיו, שהרב סתהון היה בעל השכלה פילוסופית-כללית לא מבוטלת, ותיבל את ספרו 'פרחי שושנים' במובאות מסוקרטס, סולון, אריסטו, אפלטון ואחרים.^[62] זאת בהתאם להשקפה החרדית, שמדעים מדוייקים מסוכנים פחות ממדעי הרוח.
• הרב שאול-מטלוב עבאדי (1889-1970) נולד וגדל בחלב ועלה לירושלים, שם הוצע לו לעמוד בראש ישיבת פורת יוסף. מסיבות לא-ברורות הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, אלא עבר לברוקלין, שם היה מבכירי חכמי העדה החלבית עד לפטירתו. במהדורת 1980 נכתב כי

• היה גדול בתורה, בעל שכל חריף, ועיונו זך ועמוק; לא הסתפק בלימוד המקובל בעולם הישיבות. יחד עם חברו רבי יצחק דיין, למד את השפה העברית על בוריה, תולדות עם ישראל והעמים, מחשבת ישראל. יחד הגו בספרי גדולי המחשב הפילוסופית-דתית, במורה הנבוכים להרמב"ם, רבי יהודה הליוי, רבינו בחיי, רבינו סעדיה גאון, ועוד".^[63] 

כל זה נעלם ב'אליפו', שם נכתב על שנות לימודיו בחלב:

He studied Torah in Aram Soba under R' Ezra Shayo, and rapidly developed into a brilliant and learned scholar. He studied with R’ Yitzhak Dayyan as well.^[64]

ניכר, שהרב סתהון אינו רוצה שקוראיו ידעו על עיסוק הרב עבאדי בלימודים שנזכרו במהדורת 1980, ואף לא על עיסוקו בספרות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים – ספרות הנחשבת מסוכנת בעולם הישיבות החרדיות בהווה.

המשווה בין שתי המהדורות גם ייווכח, שבמהדורת 1980 מופיעה צילום של הרב עבאדי (שהופיע גם בשער ספרו 'מגן בעדי' שראה אור סמוך לאחר פטירתו) שם נראה הרב במיטבו, כשספר פתוח לפניו והוא מישיר למצלמה מבט מלא חכמה ובטחון. לעומת זאת, במהדורת 2005 מופיע צילום אחר, ממנו ניבט הרב כזקן חביב עם אזניים בולטות. קשה להימלט מן הרושם שזניחת התצלום המקורי וה'רשמי' של הרב, אינה מקרית.

• הרב אליו פרדס (1873-1972), בן למשפחת רבנים חלבית שעלתה לירושלים, נשא בין השאר בתפקיד הרב הראשי של רמת גן (1953-1961)  והרב הראשי של ירושלים (1961-1972). מלבד השכלתו התורנית, היה בוגר בית מדרש למורים 'עזרה' ותלמיד המחזור הראשון של מדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. כל זה לא נזכר ב'אליפו'.^[65]

ציונות:

אהדה לציונות היתה מקובלת מאד בקרב חכמים ספרדיים/מזרחיים במאה העשרים.^[66] אמנם, חלק מן החכמים החלבים שעלו לירושלים סרו מגישה זאת, התחברו עם רבני העדה החרדית האשכנזית האנטי-ציונית ואימצו יחס שלילי כלפי הציונות; בהמשך המאה העשרים, גישה זאת הקרינה חזרה על עמדותיהם של רבנים שנותרו בחלב.^[67] יחד עם זאת, היו חכמים חלבים – הן בחלב עצמה, הן בירושלים, הן בקהילות התפוצה החלבית – שהיו מאד בעד הציונות המדינית. עמדת 'אליפו' בסוגיה זאת היא, שיש לצמצם במדה מרבית, ואף להעלים כליל, כל מידע ממנו ישתמע שחכם 'חלבי' תמך בציונות. הנה כמה דוגמאות:

• הרב דוד לניאדו עצמו, מחבר 'לקדושים אשר באר"ץ', היה מחוגי היישוב הישן הספרדי – ותומך נלהב במאבק להקמת מדינת ישראל, אותה תפס כהגשמה של נבואות המקרא. בראש המהדורה המקורית של החיבור, נדפסו דברים שנשא זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות, תחת הכותרת 'סקירה קצרה על מאורעות זמננו זה', שם כתב:

• עלינו לשבח לאדון וגו' ליוצר בראשית, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשית לנו בימים האלה ובזמן הזה. במלחמת השחרור של עם ישראל שיצא לחרות מתחת שעבוד מלכיות ממשלת זדון מן הארץ. זרים אכזרים ועריצים ופראים מלכות הרשעה, כל גויים סבבונו סבונו וגם סבבונו.... היו עומדים עלינו לכלותינו. והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם ואמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי יאמר ה' ", והפך הקערה על פיה הפך עליהם מחשבתם הרעה... ונתן לנו כח וגבורה להלחם בהם וגרשנום מן הארץ. ונצחוננו היה בעזרתו יתברך שמו... וה' עזרנו על ידי שלשה כתות "אלה", שהם אצ"ל, לח"י, הגנ"ה, הי"ו [ה' ישמרם ויחיים] שעמדו בפרץ ולחמו בגבורה בכח גדול וביד חזקה.^[68]

לניאדו ממשיך עוד בנימה זאת; דבריו אלו נדפסו שוב במהדורת 1980, עמ' 7-10. אולם העורך של 'אלפיו' השמיט כליל נאם זה, ובכל התאור הביוגרפי המפורט של הרב לניאדו ופעלו, אין הוא מציין כלל את עמדותיו הציוניות.^[69]

• הרב יצחק דיין (1878-1964) היה מבכירי חכמי העדה החלבית במאה העשרים ובשנת תשי"ח כונה על ידי ראשי העדה החלבית בישראל "הרב הגאון, מעוז ומגדול, כמהר"ר יצחק דיין שליט"א".  הוא היה בעל השקפה ציונית-לאומית, ובין השאר ציטט באהדה מכתבי 'המשורר הלאומי' [ביאליק] ומכתבי צ'רניחובסקי.^[70] כמו כן, הוא ביקר את העובדה שבגלל קשיי הגלות

• מת בקרבנו הרגש של כבוד עם. חדלה ממנו הכרת עצמיותנו. אפסה ממנו התאוה והשאיפה ללאומיות, לארץ מולדת. כל כך מת הרגש בקרבינו, עד שאין אנו מתאוים להטיב את מצבינו על-ידי אנחנו בעצמינו. רק מצפים אנו לשלחן אחרים, או לגדולות ונפלאות.^[71] 

ויש לשים לב, שהמלים "להטיב את מצבינו על-ידי אנחנו בעצמינו" הינן תרגום עברי של המונח "אוטואמנסיפציה".... 'אליפו' אינו מזכיר כלל את השקפתו הציונית של הרב דיין.

• הרב שאול-מטלוב עבאדי, שנזכר בסעיף הקודם, היה אף הוא בעל השקפה ציונית. בשנת 1939 פנה לחניכיו, מסיימי בית הספר הקהילתי בברוקלין, ואמר:  "אשריכם אם תנצלו את השעה לטובת ארץ ישראל, גאות עברנו וזוהר עתידנו, למלאת את חובתכם לה ולעזור בכל האמצעים והדרכים המובילים לבנין חרבותיה ולהפרחת ישובה. זכרו את שבועתנו לציון על נהרות בבל, ואת שאיפתנו ותפלתנו אליה כל הדורות. אל תהיו מהנחשלים שבמחניה, היו בתוך המערכת הראשונה של מגיניה ולוחמי חרותה, ותפסו מקום חשוב בין בניה-בוניה הנאמנים".^[72] במהדורת עטיה (1980) מצוטטים דברים אחרים שכתב, ובכללן: "כמה נכספתי לנשק אבניה [של ארץ ישראל], להתחנן לפיוסן, לרצוין; ולהצטרף לחברים ההופכים חרבותיה לישוב ולבנין!".^[73] כל זה אינו נזכר כלל, במהדורת 2005.
• הרב מרדכי עטייה (1898-1978) יליד חלב, התחנך בירושלים, ומשנת 1922 עד 1936 שרת כרב במקסיקו-סיטי, שם היה ממנהיגיה הרבניים הבולטים והמשפיעים של הקהילה. בשנת 1936 חזר לירושלים, שם חי עד לפטירתו, ונשא בתפקידים שונים, בכללם ראש ישיבת "החיים והשלום" ללימודי קבלה. הוא היה בעל תפיסה דתית-ציונית נלהבת, ופרסם חיבורים תורניים רבים שתוכנם הטפה לציונות דתית, ולהכרה בהקמת המדינה ובנצחון צה"ל במלחמת העצמאות כראשית הגאולה וכתוצאה של מעורבות שמימית ישירה.^[74] בין השאר, פרסם בשנת תש"ח חוברת בשם 'מחשבות שלום', בה ציטט מקורות תורניים שונים לביסוס ההשקפה כי "כל המאורעות העוברים על עם ישראל בכלל ועל הארץ בפרט לא במקרה, כי אם הכל בהשגחת ה' ... גאולתינו העתידה תלויה רק בנו, בחזרתנו אל ארצנו ובהטבת דרכינו בה".^[75] ב'אליפו' מוצגת חוברת זאת כך:

He published a booklet called Mahashavot Shalom which contains a collection of relevant thoughts from the Gemara and Midrashim to demonstrate that historical events are not random occurrences but are a part of Hashem’s Divine plan.^[76]

כמו בציטוט זה, כך גם בשאר חלקי הערך המוקדש לו באליפו, השקפתו הציונית של הרב עטיה מועלמת לגמרי.^[77] 

הבלטת גישות חרדיות כקווי האופי המרכזיים של התרבות היהודית החלבית

העלמת הממדים ה'משכיליים' והציוניים של חכמים 'חלבים' היא פן של מגמה בסיסית מקיפה ושיטתית של 'אליפו', לצייר את המסורת היהודית החלבית כמסורת חרדית, במובן המודרני-עכשווי של מונח זה. כפי שנראה להלן, מאפיינים אלו משתקפים בדרכי התאור של תחומי עשייה ושל אמונות ודעות. אולם כמבוא לחלק זה של המאמר נציין, שבעיני העורכים של 'אליפו', קנה-המידה האולטימטיבי לאותנטיות יהודית הוא, מנהיגי העולם החרדי-תורני האשכנזי, שהם קבוצת-הייחוס החשובה ביותר בעולם היהודי. לפיכך, אחת הדרכים שבהן הוא מבקש להוכיח את חשיבותם וערכם של חכמי חלב ושל המסורת התורנית החלבית היא, להראות את הזיקה רבת-העוצמה שבין אותם 'גדולי תורה' אשכנזיים ובין חכמי חלב. התייחסות זאת מתגלה במקומות רבים לאורך הספר^[78]; היא משתקפת באופן מופלא בסיפור שמביא 'אליפו' על מנת להאדיר את הרב עזרא עטייה.

חכם עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף, היה בלא ספק אחד מגדולי ה'מעיינים' [הלמדנים האנליטיים] במאה העשרים, וספק אם היה רב אחר מעדה כלשהי בארץ ישראל שהשתווה אליו מבחינה זאת. במהדורת 1980 נאמר עליו: "רב עזרא זכה בימיו להחזיר את תקופת תור הזהב של יהדות ספרד".^[79]  במהדורת 2005, מובאים עליו סיפורי שבח רבים – אך נשמט המשפט הנ"ל. לעומת זאת, ישנו קטע אחד, המשקף יותר מכל את גישת עורכי 'אליפו'; וכך מסופר אודותיו:

The Moetzet Gedolei Torah, the group of top Torah scholars of the generation, would meet regularly to discuss matters of the Jewish community at large. The group mostly spoke in Yiddish. Although he didn’t understand the language, R’ Ezra would attend these meetings. “I get spiritually uplifted to see all the great rabbis together,” he would explain.^[80]

'מועצת גדולי התורה' לא איחדה, כמובן, את כל בכירי החכמים שבדור, אלא היה הגוף המנהיג של תנועת אגודת ישראל, גוף חרדי למשעי. אבל, עבור עורך 'אליפו', אין אלו מנהיגים של זרם פוליטי/רעיוני, אלא בכירי תלמידי החכמים 'של הדור' – בכללו. והנה, יושב בקרבם הרב עטייה. הם יודעים שהוא אינו מבין יידיש. האם בשל כך הם עוברים לדון בשפה שהוא מבין? לא. האם זה נתפס כבעייתי, על ידי 'אליפו'? לא. אדרבא: מוסר ההשכל של הסיפור הוא, כמה העריץ הרב עטיה את הרבנים הללו, עד שבילה את זמנו לשבת עמהם אף שלא הבין את הנאמר והם לא התחשבו בו. הערצתו אליהם והתבטלותו בפניהם – הם סימן ל'כשרותו' החרדית, על פי הקריטריונים של 'אליפו'.

אחרי הקדמה זאת, נעבור לדוגמאות של הזיקה שיוצר 'אליפו' בין העולם החרדי-האשכנזי ובין הגישה החלבית האותנטית.

1) שלילת חינוך מודרני ותמיכה בחינוך תורני בעל אופי חרדי

בחיבורו בספינות של אש למערב מראה ירון הראל, כי חכמי חלב תמכו באופן חד משמעי בקיום מוסדות לימוד של כי"ח בעיר. מהם ששלחו את בניהם ללמוד בבית ספר זה, ומהם שהביעו תמיכה בו ובחברת כי"ח בהזדמנויות שונות. הראל כותב, כי אמנם רווח דימוי שלפיו מראשית הדברים היתה התנגדות כלפי החינוך המודרני מצד 'השמרנים, הקנאים לחינוך המסורתי' אולם 'בדיקה מעמיקה של המקורות המתעדים את דרכה של חברת כי"ח בסוריה מובילה לדחייתה של תפיסה זו מכול וכול'.^[81] הוא מציין, ש'במישור העקרוני לא ראו חכמי סוריה את ההשכלה המודרנית עצמה כפסולה. עובדת היותם ממשיכיה של תפיסת התרבות היהודית ההומניסטית הספרדית הביאה אותם לפתיחות לקראת המפגש עם התרבות המערבית, ולא להסתגרות... כאשר התעוררה הקנאות בקהילות סוריה, לא היתה עוצמתה חזקה, משום שנושאי דגלה היו תלמידים מהשורות האחוריות, שפרטו על נימי דעות קדומות ופנטיות המבוססות על בערות ההמון. המנהיגים הרוחניים ככלל תמכו בכי"ח ... רק בשלהי המאה ה-19, כשהחלו שליחי כי"ח לזלזל בהנהגה התורנית המקומית ולהזניח את לימודי הקודש, וכשהחלה העדה החלבית בירושלים להתקרב אל החרדים האשכנזים ולתמוך במלחמתם נגד ההשכלה הכללית, החלו חכמי סוריה להתנגד לכי"ח ולמפעלה החינוכי. כדי לטשטש את התמיכה בכי"ח קודם לכן, נעשתה השלכה של הדברים גם על העבר'.^[82]

'אליפו' משקף הפנמה מהותית של עמדת העדה החרדית האשכנזית בקרב מגזר מסויים מקרב בני העדה החלבית בהווה. לפי אליפו, התפיסה הדתית-ערכית ה'חלבית' ביחס לחינוך היא, שלילת השכלה כללית, וראיית העולם המודרני כאיום על היהדות. הפרק העוסק בחינוך היהודי בחלב (עמ' 49-54), מבוסס כולו על 'כתבי הרב יצחק זעפראני'. מן האזכורים השונים ב'אליפו' מתברר, כי יצחק זעפראני הוא בנו של הרב שלמה זעפראני, שלימד משך שנים רבות בישיבת 'דגל תורה לתלמידים' בחלב.^[83] יצחק למד אצל אביו וכן אצל הרב משה מעלי-הכהן טוויל (1896-1977), ראש הישיבה מיום היווסדה בשנת 1921 ועד שנת 1956.^[84] ניכר, שתפיסת העולם החינוכית-דתית המופיעה ב'כתבי יצחק זעפראני' תואמת לעמדת אביו ורבותיו. מה היו העמדות של רבו, חכם משה טוויל, בענייני חינוך? הרב יום-טוב ידיד הלוי, ששירת כרב הראשי האחרון של חלב, העלה קווים לדמותו של הרב טוויל, ובכללם כתב:

מי כמוהו קנאי מתלהב, מי כמוהו אמיץ לבב וכביר כוח לקנאות על כבוד ה' ותורתו, מי כמוהו לא חת מפני כל, ולא נשא פנים לשום אדם במקום שיש חילול ה' וביזוי המצוות והתורה? ... מי לא יזכור היטב, כאשר חפצה חברת "כל ישראל חברים" (האליאנס) להשפיע על ילדי בתי תלמודי תורה העניים, צעירי הצאן, למשוך לבם בחלקלקות לעזוב את בית ספר תלמודי תורה ולהסתפח בנחלתם להשקותם מי ראש ולמלא בטנם אשכולות מרורות, מי לא יזכור אשר הוא היה היחיד כמעט אשר הרגיש וחש להסכנה המרחפת ומעותדת לבוא מזה, ובלב רגש התאזר כארי ושנס מתניו וערך מערכה למולם ועל אויביו התגבר ... וביד חזקה נלחם בם, ולא התן להם יד להשפיע, ותעצומותיו עמדו לו לבטל עצתם ולהפר מחשבותם.^[85]

מדברים אלו עולה הודאה מכללא במה שכתב ירון הראל, כי חכמי חלב ככלל לא התנגדו לאליאנס, וכי ההתנגדות התעוררה רק בשלב מאוחר יחסית, וגם אז לא היתה נחלת הכל. כמו כן משמע, שהמאבק לא התנהל על חינוך כלל ילדי הקהילה, אלא רק על חינוך ילדי העניים.^[86] יחד עם זאת, ברור שמכל חכמי חלב היה הרב משה טוויל הקנאי הגדול והתקיף בהתנגדותו לאויביו, אנשי האליאנס ותומכיהם הנלוזים. אף תלמידו/עמיתו הרב שלמה זעפראני, שבראשית דרכו הוטעה על ידי האליאנס ולימד שם זמן קצר, התפכח והפך למתנגד תקיף של החינוך החילוני המודרני. אין פלא איפוא, שהשקפת עולם זאת היא המתגלה גם בכתבי הרב יצחק זעפראני.

בפרקים אודות החינוך הכלולים ב'אליפו', מתוארים בתי הספר של האליאנס כמוסדות בעקר כוונתם היתה לחולל התבוללות תרבותית, דילול הזהות היהודית, וחילון.^[87] לעומת זאת, מוסדות הלימוד התורניים, הן תלמודי התורה והן ישיבת דגל תורה, מתוארים בצבעים חיוביים ונהדרים.^[88] דא עקא, שמקורות בני הזמן (שנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה העשרים) מציינים את המצב במוסדות אלו, ואת מצב 'עולם התורה' בחלב בתקופה זאת, באופן שונה מאד.^[89] 

        דוגמא לפער בין מצב העניינים המתואר ב'אליפו' ובין המתואר במקורות בני הזמן ניתן למצוא במקרה הבודד, שבו משתדל 'אליפו' לתמוך את דבריו בנאמר במקור לא-חרדי. וכך הוא כותב:

In 1943 the [Talmud Torah] school was visited by Janet Ben-Zvi, the wife of the second president of Israel. In her book, BiShelichut LeLebanon VeSuria, she gave a glowing description of the Talmud Torah and her impressions. The school was housed in a building of broad dimensions, surrounded by beautiful gardens and fruit orchids. The fragrance of the fruit blossoms pervaded the entire Talmud Torah. She described the principal, R’ Yitzhak Chehebar, as a young man who had achieved his position through his own efforts. She found him to be both pious and intellectual. In the school she saw hundreds of students.^[90]

הספר ה"מצוטט" על ידי 'אליפו' מצוי בספריות רבות בארץ, וכותרתו בשליחות ללבנון ולסוריה (1943).^[91] המחברת הינה אמנם רעייתו של יצחק בן צבי. אבל, מהיכן דלה 'אליפו' את הרעיון, ששמה Janet? התשובה ברורה: סתהון, או מי מן המסייעים לו, ראה כי שם המחברת הוא רחל ינאית בן צבי. הם מעולם לא שמעו על השם 'ינאית'. מאידך, הם לא רצו לשאול 'חוקר חילוני', או ראו עצמם מנועים מלעשות כן. לפיכך, ישבו וחככו בדעתם: מה טיבו של שם זה? ולבסוף, החליטו שזה בודאי כיתוב של שם המוכר להם היטב מברוקלין: Janet. וכך הפכה אשת ארגון 'השומר' ומנהיגת תנועת הפועלות מ"ינאית" (שם שבחרה מתוך הזדהות עם המלך ינאי) ל"ז'נט". ענין נקודתי זה מלמד רבות אודות העולם התרבותי והמחקרי של עורכי 'אליפו'. ועתה, ניתי ספר ונחזי: מה כתוב בדיווח המקורי של רחל ינאית, על אודות תלמוד התורה שבעיר העתיקה של חלב? המחברת מתארת, כי תלמוד התורה, הישיבה, וכן בית ספר אליאנס לבנות הרובע היהודי הישן, כולם ממוקמים בסמוך לבית הזונות הראשי של העיר. היא ביקרה תחילה בבית הספר לבנות, שהיה 'בית ישן נושן, כשרידי הנדבכים של המבצר. אפלה למחצה, קירות כבדים. הטיח מתקלף ונתלה קרעים'.^[92] לאחר מכן, היא ממשיכה:

אני עוברת לבית הספר "תלמוד תורה", שבקרבת מקום. מרווח יותר. באמצע החצר עץ, ענפים מצילים. המנהל יליד המקום, שבכוחותיו עלה, הוא אדוק ומשכיל. לא יכולתי להתאפק: "אדוני, הייתכן? בית אולפנה סמוך לבית-בושת?" הוא מלא תרעומת על הדבר, כמו המנהלת [של בי"ס האליאנס לבנות]; אך התרגל האיש, כי אין למצוא בית [=מבנה אחר]. מאות ילדים בבית-הספר, רוב המורים-המחנכים מאנשי המקום, חניכי תלמוד-תורה והישיבה.... אנו עוברים בכיתות, מורגשת שקידה ומסירות של המנהל.^[93] 

סך הכל, הדיווח של רחל ינאית אודות תלמוד התורה אינו שלילי, והיא מגלה הערכה למנהל, לשקידתו ולמסירותו. אבל, באשר לתנאים הפיזיים של בית הספר, אין היא אומרת שהיה זה בניין מידות, אלא, שיחסית לבי"ס אליאנס היה מרווח יותר. והיכן הגנות והבוסתנים המקיפים את הבנין? והיכן ריח פריחת עצי הפרי, השרוי על כל מתחם תלמוד התורה? עץ סרק אחד, המצל בענפיו על החצר, הופך בהבל קולמוס של 'אליפו' לגנות ופרדסים נרחבים ושופעי בשמים!^[94] 

לעיל הזכרנו, כי הרב משה טוויל מצטייר ב'אליפו' כאביר מסירות הנפש והקנאות הדתית, אשר בזכותו נשתמר הצביון החרדי של קהילת חלב. הקורא עשוי לחשוב, שחכם טוויל היה בעל מעמד ציבורי מרכזי וחשוב, וכי גישתו היתה מקובלת על הציבור הרחב ועל הנהגת הקהילה. רחל ינאית נסעה לחלב, על מנת למצוא שם בנות המעוניינות לעלות ארצה במסגרת עליית הנוער. היא כותבת כך:

ה"חכם" הזה [=הרב משה טוויל] ניסה, בשבת האחרונה, להכניס קצת מהומה בלבבות יהודי חלב – "אהה, כיצד מוסרים בנות יהודים הפקר לארץ-ישראל?!" אולם חיש מהר השתיקו אותו. עמי בפעולה היה כבר מר רחמים נחמד, ראש הקהילה, וכל חברי המועצה של המקום, וכן רבים מההורים עצמם – איתם כבר הספקתי לבוא בקשר.^[95]

מדברים אלו עולה, הרב טוויל היה אמנם בעל עמדות מסתגרות ואנטי-ציוניות, ובכללן גם התנגד לעליית הבנות; אך לא זאת היתה עמדת מנהיגי הקהילה והורי הבנות... משום מה, אם כן, בחר 'אליפו' דווקא בחכם טוויל כמייצג את התפיסה החלבית המקורית? הווה אומר: בגלל שגישתו תואמת לעמדות החרדיות.^[96] 

בולטים במיוחד ביחסם השלילי להשכלה כללית היו חכמים ממוצא חלבי שהתיישבו בירושלים; נטיות קודמות לשמרנות קיצונית, שאולי הניעו אותם לבחור לגור בירושלים, חוזקו והועצמו שם בהשפעת קשרים עם העדה החרדית האשכנזית. דוגמאות לכל מצויות בספר לרוב. נציין כמה מהם.

הקונטרס  דרכה של תורה, השולל את החינוך המודרני גם אם הוא מתכסה באיצטלא דתית, והקובע את החינוך החרדי כחינוך היהודי האותנטי הבלעדי, ראה אור לראשונה בוילנא בשנת 1902, ובשנת 1920 נדפס שוב על ידי גורמים בירושלים המקורבים לעדה החרדית. הרב יוסף ידיד (בן מרדכי) הלוי (1867-1930) עלה לצפת בשנת 1890 ומשנת 1900 ואילך קבע את דירתו בירושלים. לקראת שנת הלימודים תרפ"ז (בשלהי הקיץ של שנת 1926) התפרסם בירושלים כרוז, ובראשו מסר תקיף בחתימת הרב ידיד הלוי: כל האמור בקונטריס 'דרכה של תורה' הוא אמת ויציב, ולפיכך, כל מי שמאמין בתורה ובה' "חייב לחנך את בניו על פי מסורת רז"ל סדר הישן. וכל האומר ומפרש ומלמד התורה על פי דעתו כשאר דברי הימים וספרי היסטוריא הבודים מדעתם הוא כופר בתורה ונקרא מין ואפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא ... וההעדר יותר טוב מלימוד כזה. שיותר טוב להיות עם הארץ ולא להיות מין ואפיקורוס."^[97] מיד לאחר דברי הרב ידיד-הלוי, מובאים דברים שכתב עבור כרוז זה הרב יוסף חיים זאנענפעלד, שהיה מנהיג האורתודוקסיה החרדית האנטי-ציונית בירושלים, המצהיר שתוכן הקונטריס הזה ידוע כראוי ביותר מבחינה תורנית, ויבואו על הברכה כל התומכים בפרסומו. לבסוף, מופיעים חתימות של 23 רבנים ספרדים/מזרחיים, חמישה מהם מבגדאד, אחד מחברון, והשאר מירושלים. הרושם החזותי הברור שמקבל מי שעיניו מרפרפות על הכרוז הוא, שרבנים אלו חתמו אף הם כתומכים בעמדת ידיד-הלוי וזאנענפעלד. אלא שקריאה מוקפדת מלמדת, שחכמים אלו לא היו כלל בין החיים בעת חיבור הכרוז, אלא  חתימותיהם התנוססו על כרוזים ומסמכים אחרים, שראו אור שנים לפני כן, נגד חינוך מודרני/כפרני.^[98] יוצא, שעל הכרוז משנת 1926 חתמו רק שני רבנים: הרב ידיד-הלוי והרב זאנענפעלד. באותה שנה חיו ופעלו בירושלים רבנים רבים ממוצא חלבי, מהם בעלי גישות שמרניות למדי – ואף לא אחד מהם הוסיף את חתימתו על הכרוז. זאת, ועוד: המעיין במהדורת לאניאדו ובמהדורת עטיה ימצא, שכל פרשת קנאותו של הרב יוסף ידיד-הלוי וקרבתו לעדה החרדית האשכנזית אינן נזכרת שם כלל. ברור, אפוא, שהבלטת ענין זה, תוך הצגת אותו כרוז כמשקף את רוחה האותנטית של מסורת חלב, היא החלטה מודעת של עורכי 'אליפו'.

בהקשר זה יש לציין, שכעבור שנתיים (תרפ"ח) ראה אור בירושלים כרך ובו שני חיבורים תורניים של בני משפחת טוויל: ע"ט סופר של הרב עזרא עלי-הכהן טוויל (חלב, 1830-1890), ו-מצא חיים מאת בנו, הרב חיים טוויל, שכיהן באותה עת כרב בברוקלין. לכרך זה צורף, בסופו, הקונטרס  דרכה של תורה, כאשר ההסבר לצירוף זה הוא: "בהיות שנדפסה שנת תר"פ פעם שנייה בהסכמת הרבנים, ולא נתפשטה בין אחינו הספרדים, לכן בקשו כעת קהל עדתינו יצ"ו לזכות את הרבים". מנוסח הדברים עולה בבירור, שהם נכתבו מפרספקטיבה אשכנזית, וכי הכותבים מודים לתומם שהמסרים (החרדיים) הכלולים בקונטרס אינם מקובלים על ידי 'אחינו הספרדים' ולפיכך ראוי לפרסם את הקונטרס בקרבם, על מנת שיגיעו להזדהות המבוקשת.^[99] לכל אורך מהדורת 2005 ניכר, ש'אליפו' משקף הצלחה של נסיון זה.^[100] 

2) שלילית הציונות

התנגדות לציונות נחשבת מעלה גדולה, בעיני 'אליפו'. כבר נוכחנו (לעיל) עד כמה התאמצו העורכים להסיר 'כתם' זה מעל כמה חכמים חלבים חשובים. בהתאמה, משבח 'אליפו' חכמים המתנגדים לציונות, למשל, הרב חיים שאול דוויק (1857-1933) אשר 'הזהיר מפני זיקה למפלגות פוליטיות ומפני ה'תככים של הציוניים', אשר מקצתם מדמים עצמם למגיני התורה והמסורת – על מנת להכשילה בעתיד.^[101]

בנוסף, טרחו עורכי 'אליפו' להוסיף לחלק התעודות שבספר מקורות שלא נכללו בשתי המהדורות הקודמות. מקורות אלו לא חוברו בעיר חלב, אלא על ידי חרדים ירושלמים שאליהם הצטרפו גם חכמים 'חלבים' ירושלמים מקורבי העדה החרדית. כדוגמא, נציין את מסמך מס' 24, שצילום ממנו מובא בעמ' 399 ואילו הפרשנות וה"תרגום" שלו בעמ' 400. כרקע הכרחי נזכיר, שהחל משלהי מלחמת העולם הראשונה החלה התארגנות בקרב הישוב היהודי בארץ ישראל, על מנת להקים גוף נבחר שייצג את הישוב בפני השלטון הבריטי. הקמת גוף זה, ופולמוסים סביב הרכבו ודרכי הבחירה אליו, הסעירו את היישוב משך שנות העשרים של המאה העשרים.^[102] הנה פתיח הנוסח העברי המקורי, כמצולם בעמ' 399:

אנחנו החתומים מטה, חכמי ורבני עדת הספרדים, בהיות שבאו לפנינו רבים ונכבדים מעדתנו, ושאלו אותנו אם מותר על פי דת תורתנו הקדושה לקחת חלק בבחירות אסיפת הנבחרים, בהיות שהוסכם ביניהם שיהיו אנשים ונשים, ובתוכם גם מחללי שבתות בפרהסיא...

מסמך זה מתואר כך, על ידי עורכי 'אליפו':

Proclamation Against Participation in the Secular Zionist Party (1926)

In the year 1926, the secular Zionists organized a political party known as the Vaad Leumi. The Sephardic rabbis of Israel signed a proclamation against participating in it, due to the irreligious practices of the candidates. An English translation of the proclamation is provided here.

דברים אלו רוויים בורות ו/או הטעיה. מעולם לא היה קיים דבר המכונה "מפלגה ציונית חילונית", אלא היה מגוון רחב של מפלגות ציוניות, מהן חילוניות, מהן בעלות גוון מסורתי, מהן דתיות. בנוסף, המלים "ועד לאומי" אינן מופיעות כלל בשום מקום בכרוז, ואין צריך לומר, שהועד הלאומי לא היה מפלגה, ואף לא היה 'חילוני', ולא הוקם בשנת 1926. החתומים לא היו "הרבנים הספרדיים של ישראל" אלא, אותם רבנים ספרדיים מחוגי היישוב הישן אשר הצטרפו בפרשה זאת לעמדת 'אגודת ישראל'.

ניכר, שעורכי 'אליפו' אינם יודעים דבר על אודות הנושאים הללו: מה היו מוסדות היישוב היהודי בתקופת המנדט, מה זה 'אסיפת הנבחרים', מה זה 'הועד הלאומי', מה היו ההתפתחויות והתהליכים ביחסים בין היישוב הישן והיישוב החדש, וכיוצא בעניינים אלו. הם אף לא טרחו להתעניין בכך, או אפילו לשאול מישהו אשר יכול היה להאיר את עיניהם. העיקר מבחינתם הוא להבליט, כי "הרבנים הספרדים בארץ ישראל" התנגדו ל"ועד הלאומי" הציוני, ולהעביר לקוראיהם את המסר, כי המסורת החלבית האמיתית משתקפת בטקסטים אנטי-ציוניים מעין זה.^[103] 

3) שלילת ארגונים יהודיים מודרניים לא-חרדיים

ארגון 'בני ברית' נחשב כיום לאחד מעמודי התווך של הציבוריות היהודית בארצות הברית. הוא הוקם שם במאה ה-19, ופעל לאגד יהודים בני המעמד הבינוני לפעולה למען טובתם ועתידם של יהודים באשר-הם. חברי הארגון היו בעלי מגוון עמדות פוליטיות ומגוון דרגות של הקפדה על קיום מצוות שבין אדם למקום. במזרח התיכון הוקמו לשכות של 'בני ברית' עוד בשנות השמונים של המאה ה-19, ובהם השתתפו שמנן-וסלתן של הקהילות היהודיות, בכללם שומרי מצוות אדוקים ורבנים בולטים. בשנת 1924 יזמה הנהגת הארגון במזרח התיכון הקמת לשכות חדשות בסוריה, שהיתה אז תחת שלטון מנדטורי צרפתי.^[104] הקמת הלשכה בדמשק עברה בהצלחה גדולה, בהשתתפות הרב הראשי של העיר. אולם בחלב עורר הענין את חשדם של רבני הקהילה. ארגון 'בני ברית' גייס מכתבי תמיכה של הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל, הרב יעקב מאיר, ושל הרב הראשי של תורכיה, הרב חיים ביג'אראנו. עקב כך חזר בו הרב חמווי, ראש רבני חלב, מהתנגדותו, והלשכה הוקמה. אלא שדבר זה לא מצא חן בעיני חכמי החלבים שבירושלים, ובפרט הרב אברהם חיים עדס. וכך נמסר לנו ב'אליפו':

In 1924, a B’nai B’rith office was established in Aleppo. The Torah sages of the Aram Soba community who were living in Eretz Yisrael, among them R’ Ades, disapproved of this organization. R’ Ades was very close with R’ Yosef Chaim Sonnenfeld and visited him frequently. When R’ Ades learned about the founding of B’nai B’rith in Aram Soba, he, R’ Yosef Yedid and R’ Ezra Harari-Raful asked R’ Sonnenfeld for his opinion about it. When he heard that R’ Sonnenfeld vehemently opposed it, R’ Ades publicized R’ Sonnenfeld’s opinion, and it was quoted in a proclamation entitled Koshet Dibrei Emmet, which publically decried it.^[105]

כדרכו, אין עורך 'אליפו' מגלה, על מה מסתמך תאור זה. אבל אם נקבל שאכן כך היה, נמצאנו למדים שההתנגדות המתמשכת והתקיפה ללשכת בני ברית בחלב מקורה ביזמה של הרב א"ח עדס, שהיה מבאי ביתו של הרב זוננפלד. דברי הרב עדס ועמיתיו הם הם המקור המרכזי עליו התבססו המנסחים של הצהרת-ההתנגדות, שכותרתה "קושט דברי אמת", אשר החותמים עליה לא הזדהו בשמותיהם אלא בתור "ועד אור תורה באר"ץ יכב"ץ".^[106] העורך של 'אליפו' מסכם את הפרשה כך:

Due to the far-reaching wisdom and courage of R’ Ezra and the other Aleppo sages, the attempt to found a B’ani B’rith branch in the city failed. The association’s representatives were forced to return to their cities and countries, and the Aleppo Jews were saved from their detrimental influence.^[107]

אולם אין אלו דברי אמת. לשכת בני ברית בחלב לא נסגרה, אלא הוסיפה להתקיים. מערכת יחסים סוערת איפיינה את הקשרים בינה ובין מתנגדיה מקרב רבני העיר, והדיווחים על כך מצויים במקורות ותעודות רבים משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.^[108] 

על בסיס מה, אם כן, כתב 'אליפו' דברים הפוכים מן האמת? האם גם כאן, כמו במקומות רבים אחרים בספר – שאת מקצתם סקרנו לעיל ושאת מרביתם אין די מקום לסקור ולנתח אלא אם יוקדש לכך ספר שלם – הוא פשוט משוכנע שכך צריכה המציאות להיות, ולפיכך ניתן לכתוב זאת בלא כל בדיקה או סימוכין ובלא כל חשיבה ביקורתית ו/או עובדתית? או שמא עשה זאת ביודעין, מתוך הנחה שאף אחד מבני קהילת חלב שבברוקלין לא יוכל לבדוק אחריו?

בין כך ובין כך, מאמר זה כבר התרחב הרבה מעבר לתכנון המקורי, והגיעה השעה לסיימו. לא מצאתי דרך הולמת יותר לעשות זאת מאשר להביא את התרגום של 'אליפו' לכותרת המתנוססת על ראש מסמך-ההתנגדות להקמת לשכת בני ברית, משנת 1924. כזכור, הכותרת העברית (המקורית), המאזכרת את משלי כב:21, היא: "קושט דברי אמת", לאמר: דברי אמת נכונים ביותר.^[109] וכיצד מתורגמת כותרת זאת ב'אליפו'? – The Adorned Words of Truth, כלומר: דברי האמת ה'מקושטים'.